תמיד להיות בתנועה

חלומות, בלהות. שנתי ערה בלילות. שם את הראש על מיטת החרדות. עוד ילד, עוד דאגות, מנסה להבין בעצמי איך אני יוצא מהלופ הזה שסגר עליי בתקופה האחרונה. למדתי גם להיכנע, להניח ראש ולזכור שזה יעבור, הסיוטים בכמויות, ומי לעזאזל כאן סופר את הדמעות. הייתי יכול להשקות איתן איצטדיון שלם. כבר לא מדבר, שותק, מתעלם, ובדיוק כשהאמת כמוני כמעט ותוותר, השקר מעצמו יעלם. אני יכול לחיות רק כשאני אמיתי איתי, וזה מין זמן כזה שלא הכל פשוט. גם הרוח הפכה קישוט, לא מתרגש מירח מלא או מזריחה בים, כבר לא מצליח להתמלא, אבל יודע בתוכי שאתה שם - שומר עליי ומכוון אותי, מוריד אותי הכי נמוך כדי שאוסיף ואתגלה מהבור הכי חשוך. מה שמציל אותי זה הדמיון שלי, הפנטזיות הגדולות שאולי עוד אגשים. מה שמרפא אותי זה חיבוק מרפאל וצליל של גיטרה, הצחוק של עמנואל, כששיר מזייפת כשהיא שרה, לכתוב שירים ולנגן, אז משהו בלב שלי מתחיל להתכוון. מותר לי להיות עצוב. לתת לכאב מקום, מותר לי לבכות באמצע נסיעה, גם סתם ככה, בלי סיבה, ואסור, אסור להתייאש, גם כשהכל סוגר עליי, והנשימות הופכות קצובות, וזה מאיים להשתלט עלי, ואסור להיתקע לתת לרעשים בראש, לשבש את הקליטה, להדהד בקול - הכל זה חלק מהמסע, הארוך הזה, המפתל הזה, התלול. כי כל טיול עלול להסתבך, לשרוף שעות באולפן, לתת למילים וגם לעצמי את הזמן, ואם בסוף החיים הם גלגל וחיים משנה לשנה, אז לרוב אני שמח. מלאהוב, מתרגש מנופים ורואה את היופי. ויש כמה חודשים שהבלבול תוקף אותי, כל פעם מכיוון אחר, אומר לי: ״תלמד להתגבר, תתאמץ, תתעלה, אתה תהפוך להיות גדול יותר״. אלו רק כאבי צמיחה, כאבי גדילה. לצאת החוצה, לצאת לרוץ, להיות מבפנים ולחוץ, שאני סקרן, אני בריא, שאני בשביל אחרים, מתעניין בהם, מקשיב להם ונותן יד. אני מרגיש שאני חי, אני חוזר לאהוב את עצמי, לסלוח, לשחרר את האשמה שאני לא מספיק טוב, שאני לא מספיק ראוי, זה מפר בי את האיזון. אז אני יוצא רגע להודות כל בוקר, לתרגל מחדש הרגלים ישנים וקטנים שמסדרים לי את הבלאגן. להתאמן באמונה. ואם יגיע גל גדול או מערבולת, אז אני לוקח נשימה ומרפה, ממשיך למצוא בי הרגלים טובים, לקרוא איזה ספר טוב, לנהל שיחה כנה להמציא את עצמי מחדש, לכתוב תובנות ומסקנות, לעורר בי את היצר, להתפלל באמת שיעברו דרכי היצירות הכי גדולות, ולתת לזמן - זמן, ולתת למקום - מקום. להשתנות, להתגבר, להתחבר ללב דרך הרגליים והאדמה, לטפל במוח וברגשות שלי, לברך על מה שהבאתי, לאן שהגעתי, על החברים שעשיתי, לבנות בי מחילה, ותמיד, תמיד להיות בתנועה.