צוואות הלוחמים

וכך כתב:

משפחה יקרה

"משפחה יקרה, אם אתם קוראים את זה, סביר להניח שהדברים לא קרו כפי שתוכנן ונכשלתי. אני לא יודע איך לכתוב את המכתב הזה ולמה אני עושה את זה, אבל למקרה ו… רציתי שיהיה משהו שתוכלו למצוא ושאשאיר בשבילכם.

חייתי חיים נפלאים, ללא חרטות. עם המשפחה ובת הזוג הכי מדהימים שיש.

אני אוהב אתכם המון ומצטער אם גרמתי לכם לכאב.

עשיתי את מה שעשיתי ואת השירות הזה מתוך אהבה גדולה למדינה המוזרה שלנו, ואם הצלחתי וקידשתי חיי אדם בלכתי – אני לא מצטער על כלום, הצלחתי ונכשלתי במשימתי בו זמנית".

תודה

"אימא ואבא, אני מודה לכם על כל מה שעשיתם בשבילי ולמעני לאורך כל חיי. הערכתי את זה תמיד, גם אם לא הראיתי זאת. אני רוצה לראות אתכם שמחים ומאושרים ושיהיה לכם סיפוק נצחי.

שָלֵו וטוהר, תמשיכו ותצליחו בחיים שלכם. אתם כל כך מיוחדים וחכמים, אין לי שמץ של ספק שתגיעו רחוק. אל תשכחו שאני מסתכל עליכם מלמעלה.

המשפחה המורחבת, תודה לכם על השבתות והזיכרונות שלא אשכח, על צחוק וחיוך שלא יורד מהפנים. תודה מיוחדת לסבא וסבתא שגידלו אותי ועשו מעל ומעבר בשבילי.

שיר דובי שלי, הדבר הראשון שאני רוצה לומר לך הוא תודה רבה שלימדת אותי מה זה אהבה ראשונה ועל תקופה שאנצור לעד. על הרבה רגעים וזיכרונות מיוחדים. אוהב אותך לנצח".

והכי חשוב

בסיום מכתבו כתב אורי:

"עכשיו, כשסיימנו עם החלק הקיטשי והגענו ללוויה, אימא אני מבקש בלי נאומים סוחטי דמעות ומרגשים – בלי להביך.

אין לי הרבה בקשות, מלבד זה שתשאירו את החדר שלי כמו שהוא כדי שלא יהפוך לחדר מוזיקה. אוהב אתכם לנצח ואשמור עליכם לנצח,

אורי.

והחלק הכי חשוב שכמעט שכחתי – אשמח שתמשיכו אותי הלאה".

"לקרוא אחרי מותי" 

מכתבו האחרון של סמ"ר עדי ליאון

סמ"ר עדי ליאון נפל בקרבות בצפון רצועת עזה ב-31.10. ארבעה ימים לפני נפילתו, בערב שלפני שהגדוד שלו נכנס לעזה הוא התבקש לכתוב מכתב פרדה.

וכך כתב, בין השאר, במחברת שהיגיעה להוריו אחרי נפילתו. צוואה של איש צעיר, כמעט בן 21…

"לקרוא אחרי מותי" – זה השם שנתן סמ"ר עדי ליאון למחברת שבה כתב את מכתבו האחרון.

וכך פתח את מכתבו: "לא האמנתי שאני אצטרך לכתוב דבר כזה בחיים, ניסיתי לדחות ולדחות אבל הודיעו לנו שמחר נכנסים לעזה ויש מצב שלא נחזור".

"יש לי כמה דברים שאני חייב שתדעו לפני שזה נגמר", הסביר את החלטתו לשבת ולכתוב.

הוא הפנה דברים להוריו, לשתי אחיותיו הצעירות, למשפחתו המורחבת ולחבריו. 

אימא ואבא היקרים

להוריו כתב: "אימא ואבא היקרים, למרות שאני לא מראה לכם הרבה אהבה ולא מקדיש לכם הרבה זמן, תדעו שאני מעריך אתכם כל כך… תמיד דאגתם שיהיה לנו הכול ולא יחסר כלום, ואתם עובדים קשה מאוד בשביל זה. חינכתם אותנו בצורה מדהימה".
עוד כתב: "בתקופה האחרונה לא הייתי כמעט בבית, וגם כשהייתי לא באמת הייתי, אני כל כך מצטער על זה, שלא הקדשתי יותר זמן למשפחה ורק חיפשתי לבלות. בסופו של דבר המשפחה זה הכול, ואתם תמיד קיבלתם אותי כמו שאני. אתם כל עולמי".

אח בכור

לאחותו כתב: "עכשיו את האחות הבכורה. זאת משימה קשה אבל אני בטוח שתעמדי בה כי כזאת את. אחראית, חכמה, דואגת". 

לאחותו בת ה-10 כתב: "אני לא יודע איך ילדה בגילך אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי תמיד שאני אוהב אותך ומתגעגע. ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות, אני אקשיב לך גם מלמעלה".

מקווה שתזכרו אותי

את המכתב סיים עדי במילים האלה:

"אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מא* בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות והזקנים וכל הנשים שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של החמאס.

זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מא*.

מקווה שתזכרו אותי".

וכך כתב, בין השאר: "אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו.

קודם כול –  במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא – פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח עדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ.

אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה.

יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה!

אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו.

אז בבקשה מכם – תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן, חיים של אהבה תקווה טוהר ואופטימיות.

תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!

בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם".