אהבה משוגעת - ביקורת

בבוא יום האהבה - הגיע העת לעוד סרט רומנטי, כמי שגדל על כמה טלנובלות ישראליות ואפילו ספרדיות ביניהן "קטנטנות", "המורדים", "משחק החיים", "אהבה מעבר לפינה" ו- "האלופה". הגעתי לסרט הרומנטי "אהבה משוגעת" באפס ציפיות, כי כיום זהו לא ממש הסגנון שלי. על פניו הבנתי כי מדובר בדרמת פשע, אז מה כבר יכול להשתבש? קונספט יש, רק צריך לבצע נכון, אבל פה הבנתי במהרה כי כאן נמצא מקור הבעיה.

"כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה?"

העלילה של "אהבה משוגעת" היא פשוטה למדי. היא מתרחשת סביב אהבת נעורים מתוסבכת כשמתקשרת, איך לא, לפשע. בתור מבנה עלילתי, אין בו משהו מיוחד בכלל. הסיפור עצמו מתנהל כמו כל דרמה רומנטית גנרית מתקופת הסרטים שיצאו ישירות ל-DVD, וכל "התענוג" הזה לצערי גם לא מתרומם אף פעם כשיש לו את ההזדמנות לעשות זאת, אפילו שזה קורה מעט פעמים.

לאחר המון מחשבות, הבנתי כי אין באמת סיבה לגיטימית מדוע אורכו של הסרט מופרז. העלילה המתרחשת במהלך שנות ה-80' מפוצלת לשתי תקופות שונות - אהבת הנעורים של ג'קי וקלוטייר וכשהם מבוגרים, ואילו הדבר הכי מעצבן בתסריט, כשהוא אף פעם לא לוקח סיכונים. גם בקטעי "המתח" הקצרים והדרמטיים, קיוויתי שיהיה משהו לא צפוי, שירים טיפה את האווירה הרדומה, אבל זה לא קורה בכלל. מדובר בקו עלילה ישיר וצפוי מהדקות הראשונות שלו ועד כותרות הסיום.

התסריט אשר מעובד מספרו של נוויל תומפסון - Jackie Loves Johnser OK? -מציג דיאלוגים טיפוסיים לז'אנר הדרמה. עם זאת, התפלאתי כי יש כמה שהפתיעו לטובה, אבל זה כאמור היה לכמה דקות ספורות בלבד. מכיוון וחוץ מכמה שורות השנונות של הדמות ליונל, לא הבחנתי בדיאלוגים עוצרי נשימה, משהו להתרשם ממנו, ויותר מכך התסריט גם לא תרם בשום צורה לשחקנים עצמם.

מה שמוביל אותי לעוד נקודה שהיא תמוהה לי, זה איך ייתכן כי השחקנים ביצעו עבודה לא ממש טובה (מלבד כמה דמויות משנה קטנות). רובם הגדול נראה כי "מתאמץ יותר מדי" לתוך תסריט בסיסי מאוד; ולמרות שזה דרמה, הם אף פעם לא מצליחים לגעת ברגש כלשהו, וזה סביר להניח לאור התבנית העלילתית שממש צפויה, וזה תקף לכל השחקנים.

בין השחקנים יש את אדל אקסרקופולוס (ג'קי המבוגרת), מי שעד לפני כמה חודשים נכנסה לתודעה עולמית עם הלהיט של דיסני, "הקול בראש 2" בתור המדבבת של שעמום, רק ששם לדעתי היא עשתה עבודה הרבה יותר מרשימה גם בשל הבימוי המבריק של קלסי מאן (במאי הסרט). בסצנת הלייב אקשן, המצב שונה לחלוטין. להבנתי, היא הצליחה להקסים את הקהל בסרט עטור השבחים "כחול הוא הצבע החם ביותר", מה שהצביע על תפקיד הפריצה שלה בעולם הקולנוע. עם כי, כשמדובר בסרט הנוכחי - בכל פעם שניסתה להיכנס לרגש של הצופה, התסריט פשוט לא אפשר זאת כשהחליק בדיחה אחת או שתיים ועבר במעבר חד לפרנסואה סיביל המגלם את ג'קי המבוגר, וכי המקרה שלו מאוד דומה למה שקרה להופעת המשחק של אדל. לאור קצב העלילה הלוקה והלא עקבי, זה לא אפשר כלל לשחקנים להפגין יכולות משחק מעולות, ואף לבסוף גם מתברר כביצוע בינוני ביותר עבור כל הקאסט.

האמנם, ישנו את ז'אן-פסקל זאדי המגלם את ליונל, אשר מתברר בתור אבן החן של העלילה, ומצליח להוציא מהקהל כמה רגעים של אושר ושמחה, בין כמה טקסטים, אפילו קרינג'ים לעיתים - להיות מצחיקים ומבדרים, זה לאו דווקא מצביע כי מדובר בדמות טובה, אבל איפשהו שם זה היה בדרך הנכונה עד שהכל הלך לטמיון.

"נפרדנו כך..."

בנוגע לסינמטוגרפיה, כפי שכבר שיבחתי את סצנת הפתיחה, לצערי משם, זה לא משתפר, אלא אפילו מדרדר. הצילום לעיתים משתנה מנקודת מבטם של השחקנים מקדמת הרכב לעדן השמשה, צילום קלוז'אפ עם קירוב מביך לפנים כאילו מדובר בסדרת מצבים; ובנוסף לכך יש שתי סצנות פרובוקטיביות שלא מצולמות בכלל טוב, אפילו שמטרתו להציג זוג אוהבים צעיר, יש דרך לעשות זאת ולא כשהמצלמה מתמקדת עם גוון טשטוש לפנים, וגם שהם מבוגרים זה פשוט מביך לצפות בזה. רק בשנה שעברה שון בייקר (במאי "אנורה") הראה איך מצלמים זאת בצורה נכונה, אף על פי כי שם מדובר בדירוג "למבוגרים בלבד". עדיף שזה יהיה מקצועי מאשר חובבני, ויש עוד המון דוגמאות כמו החלקת מצלמה מאדם לאדם כשהם באותו חדר, לעומת שיהיו שתי מצלמות לכל אחד מהם, כך גם הקאט יכול היה להיות "סביל". כתוצאה מכך, חלק מהסצנות אף יוצרות תחושת אי נעימות, ובסופו של דבר, זה מתאפיין בתור פוטנציאל מבוזבז, כי יש פה איזשהו ניסיון להוציא מכאן מכרה זהב, אבל הצילום לא מצליח בכלל לבצע זאת.

ומה עם הפסקול? זה גם היבט שלא ייחסתי לו חשיבות רבה כל כך, לאו דווקא בגלל סגנונו, אלא מכיוון שהוא אינו מקורי. רובם הגדול של היצירות אם לא כולם נלקחו משירים אייקונים של שנות ה-70'-80' כגון: Nothing Compares to U והיצירה האייקונית Sirius של The Alan Parsons Project. אבל בכל זאת, היה חסר לי משהו מקורי מלבד כמה רצועות שירים מפעם, על אף שהם עשו את עבודתם כמו שצריך.

כמו כן, הלייבל הזה "נוצר בצרפת", זה משהו שאנחנו רואים לא מעט בשנים האחרונות, כי אפשר גם להתגאות כי יצאו מהמדינה הזו לא מעט יצירות נפלאות כגון זוכה האוסקר: "הארטיסט", סרט הדרמה "אנטומיה של נפילה" וגם ממש לאחרונה "יופי מסוכן" - אשר הוא אמנם רחוק מלהיות "דרמה רומנטית" אבל בכל זאת, זה סרט שאפשר לומר בגאווה משתייך לפנתיאון הקולנועי שלהם, אף על פי כי מדובר בסרט בשפה האנגלית שבוים על ידי במאית צרפתייה מוערכת מאוד - קוראלי פארז'ה. לעומת זאת, ב-"אהבה משוגעת", כבר מאופן הנפשת העלילה לפרקים מבינים שמשהו כאן כבר לא בסדר ומשעמם לעילא נפשנו, לכל אורכו, חיכיתי שיהיה איזה משהו יוצא דופן בקו העלילתי, אספקט מסוים שירתק אותי למסך (כן, גם בדרמה) - ציפיתי אולי שהסוף שלו יהיה מספק, משהו שונה לשם שינוי מדרמה רומנטית גנרית, ולצערי זה פשוט לא קורה.