איה כורם - למה באת

מתוך ״עלינו לא שרים שירים: שיחה מדומיינת עם נתן אלתרמן״ להופעות הקרובות: https://linktr.ee/ayakorem מילים: איה כורם לחן: איה כורם ואדם בן אמיתי פסנתר: איתמר גרוס קולות: בר כהן, ירדן כהן-ברוש, יעל צרי תזמורות: מוסקבה סקורינג עיבוד, תזמור, מיקס: אדם בן אמיתי הוקלט ב״קיצ׳ה״ על ידי מרקו גורקן עוזר טכנאי: יונתן אברהם מיקס ומאסטר: רונן הלל ייעוץ אמנותי: איה קפלן, אלכס בן ארי, נויה שגיב, תומר קמרלינג הדרכה קולית: גלי אלון עיצוב: אלעד אלחרר ניהול והפקה: הלה פניני אסטרטגיה ושיווק: עמרי צורף יחסי ציבור: מורן פז ביוזמת תומר כהן, מרכז ענב לתרבות בתמיכת קרן היוצרים של משרד התרבות תודה מיוחדת לנתן סלור ואיתמר ארגוב עטיפה: דיוקן אישה, מתוך ארכיון צילה בינדר. השימוש בצילום הציור באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת ת״א *** למה באת היום נמס אל האספלט שמלמטה האור נמלט מקיר בניין ומתנמך אני שואלת למה באת למה באת למה באת אם עכשיו אתה הולך אין סוף זריחות מחליקות כל קמט שקיעות מלובנות חורכות את התריסים מה שהיה כמעט ברור באור השמש הולך ומסתבך לאור הפנסים אתה צוחק, וכמו תמיד אני נכנעת אתה נעלם מאחורי דוכן הלוטו זו פעם אחרונה, כל יום אני נשבעת שכל מה שהיה כבר לא ישוב להיות עוד ועל פניו הכל גלוי לעין הספסלים, המדרכות מוכות הפרי בחושך לכל איש יש אור בבית רק ה-פוסעת לבדה היא ערירית זו אהבה שמתפשטת כמו טחב, היא גדלה באפילה לאט כמו רעיון בערב הוא נפרד ממני כמו בן מלך, וחוזר אליי בבוקר כמו אביון הלילה בא רעב, חושף שיניו לי - תמיד שם קץ אומלל לכל ההבטחות תמיד אותו כאב, אז שיכאב לי, חבר אכזר, אך נאמן לי לפחות עם ערב שמש אחרונה תשלח קרניים אתה משוטט בין לבבות כמו נווד אני עומדת ברחובות מלאי עיניים אתה איתה, והיא איתך, אני לבד *** ערב עירוני / נתן אלתרמן שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת, נוּגוֹת אוֹמְרוֹת לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?" הַפָּנָסִים - פִּרְחֵי הָעִיר - מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ. אֲבִיב חַשְׁמַל עָצוּב-בָּהִיר מִשִּׁכְרוֹנוֹ אָסוּר לִבְרֹחַ. הוּא רַק יָתוֹם וְרַק תָּמִים. נוֹלָד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ. בֵּין הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים הוּא בָּא לִזְרֹחַ בְּעֵינֵינוּ. בֵּין הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא, כָּל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַבָּלוֹת שָׁם דֶּשֶׁא עֵשֶׂב תְּלַחֵכְנָה. נִפְנוּף שָׁלוֹם. יַלְדָּה פְּתָיָה. אֶת חִיוּכָהּ נָשָׂא הָאוֹטוֹ, מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה נִדְמֶה כְּמוֹ יָשׁוּב לִהְיוֹת עוֹד. כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד וּמִסְתַּכֵּל מְאֹד בְּשֶׁקֶט אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד. כָּעֵת אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּוֹר אֶת מַחֲשַׁבְתִּי - וְהִיא נִבְהֶלֶת. פְּנֵי הַנָּשִׁים צָפִים בְּאוֹר וְרַגְלֵיהֶן טוֹבְלוֹת בַּתְּכֵלֶת. אֲנִי יוֹתֵר קַל מִיָּמִין - כָּל גַּעְגּוּעַי לַלֵּב הִשְׂמְאִילוּ... אֲנִי נָכוֹן לְהַאֲמִין לְכָל אָדָם, רַק לְעַצְמִי לֹא. גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ, עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה. שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב וּרְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת. מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת.