קטעים נבחרים מהראיון של שרון הלוי: ״כשהרצי התחיל...

קטעים נבחרים מהראיון של שרון הלוי:״כשהרצי התחיל להיות מפקד יחידה הוא היה בן 33 ואני בת 29 וילדתי את הבן הבכור שלנו. אני חושבת בדיעבד שזה היה תפקיד חייו (=מפקד סיירת מטכ״ל). הייתי אז עיתונאית, למדתי בכותרת, עד הלידה הראשונה. זה לא התאים לי לאופי וגם לא לגידול ילדים לבד כשיש לך בעל שהוא איננו. אבל הייתי נורא מורעלת על הפוליטיקה והאקטואליה. הרצי שאל אותי פעם אחת - ׳תגידי, למה צריך גם ידיעות וגם מעריב?׳, אז אמרתי לו: ׳תגיד, למה אתה צריך גם רובה וגם אקדח?׳. הרצי כבר לא היה עם כיפה אבל לא היה שום שינוי באורחות חייו. והוא לא אהב עיתונאים. אז אמרתי לו - אני לא אגיד לך מה לעשות ואתה לא תגיד לי מה לעשות״. ״מאוד פחדתי מהרגע שידפקו לי בדלת. כשהוא היה מפקד יחידה, הייתי ישנה עם רדיו כדי שאם יהיו שירים עצובים זה ייכנס לי לאוזן. לא ישנתי עם שיער רטוב כדי שאם ידפקו לי בדלת השיער יהיה מסודר. ופעם דפקו לי בדלת כשהרצי היה מח״ט ג׳נין. הסתכלתי בעינית וראיתי שני קצינים. פתחתי את הדלת, השכנה ממול שהיא משפחה שכולה כבר פתחה את הדלת ונבהלה. ואמרתי להם: ׳ערב טוב׳, והם אמרו: ׳אנחנו מהחטיבה, פשוט היינו פה בסביבה והמח״ט שכח משהו בבית אז הוא אמר לנו לקפוץ רגע אם אפשר׳. כמעט רצחתי אותם. ירד לי האסימון כמה הוא לא מבין באיזו תודעה אני חיה״.״בעופרת יצוקה כשהרצי היה מח״ט צנחנים ידעתי שזה רע, והלכתי ובכיתי. הוא לא הצליח להגיד את הקידוש, זה היה רגע מאוד מאוד קשה. הוא הבין שבהליכה הזו, הוא לא יודע אם הוא חוזר. יצאתי איתו לאוטו, והוא חיפש בג׳יפ את הקסדה והאפוד, והשכן הסתכל בחלון ובכה. בשום שלב לא אמרתי לו לא ללכת, אבל לא ידעתי מה יהיה. וכבר רצו לי סרטים בראש שעכשיו אני אצטרך לקרוא לבן שלי הרצי, כמו שהוא היה הרצי. הייתה פעם אחת שראיתי בטלוויזיה שיורים עליו, ואמרתי: טוב, מדינת ישראל זו אשתו הראשונה ואני אשתו השנייה, וחייבים להבין את זה״.על 7 באוקטובר: ״הרצי רק נישק אותי, נישק את הילדים, והיה עוד עניין איתו שזה עניין של דתיים - הוא לקח את התפילין. וכשהוא לקח את התפילין היה צונח לי הלב, כי אני ידעתי שהוא לא חוזר כי תפילין מניחים כל בוקר. הוא נישק את המזוזה, ואמר לי: ׳עזה תיחרב׳. ואני נורא נבהלתי כשהוא אמר לי את זה כי ידעתי שזה נכון. הוא הלך ונעלם וזהו. דיבר איתי פעם אחת במוצאי החג מאוד קצר, הוא לא היה הוא״. ״ה*ים שלו מבית הכנסת של ערב שמחת תורה בשישי בערב היו מונחים בחדר השינה על ספסל שיש לנו. ו-3 ימים ראיתי אותם ופשוט לא נגעתי בהם. וידעתי שמתישהו אני חייבת לקחת אותם לכביסה. זה איזשהו טקס סמלי של טיהור וניקוי העבר, וידעתי שזה האות שהחיים הקודמים אינם, מה שהיה איננו, ומתחיל עכשיו משהו אחר״על ביקורי המשפחות השכולות מהמלחמה: ״היום כשאני חוזרת למשפחות בפעם השנייה, אני כבר חוזרת עם הרצי. הצמידים - זה התחיל מאחד, כמו כל דבר. ואת שמה אותו על היד, ואז זה מצטבר. כשנתנו לי את זה בבתים, אז שמתי. יש אנשים שנורא קשה להם לראות את זה, אבל זה לא עניין של אשמה. אני זוכרת, זה משהו פיזי להיאחז בו. אני עכשיו עם זה, וכשאני אהיה בשלה, אולי כשכל החטופים יחזרו אז אולי יהיה לי יותר קל להרפות. שאלו מה אני מנסה להראות, אני לא מנסה להראות שום דבר, אני פשוט חשה כאב עצום והוא בא עם אחריות, ואני לא רוצה להוריד. תקפצו לי ותגידו מה שאתם רוצים״.